המונח "אונטולוגיה" (באנגלית: Ontology) הוא שם של ענף בפילוסופיה המציע דיון שיטתי על מה שישנו, על מה שמתהווה, ובמילים אחרות מציע לנו את "תורת היש".
"אונטו-" בא מ-onontos, שהם שמות הפועל של שורש הפועל היווני einai, שמשמעו "היֹה", "היוֹת".
למילה "logos", מספר הקשרים מוכרים מהפילוסופיה היוונית – דיבור, מחשבה, מילה, טיעון, אך בצירוף שלפנינו היא מתפקדת במשמעות של תורה, תיאוריה.
מדע היש חוקר את מה שקיים ושואל, בין השאר, האם יש תכונה שמשותפת לכל הישויות, לכל מה שקיים במציאות?
(לעיתים השיח האונטולוגי נושק ומופרה מתוך השיח התאולוגי של אותה תקופה העוסק בשאלת ישותו של האל, בהימצאו או באי המצאותו בדברים ובאופנים בהם הוא מתגלה, נוכח או נעדר בחיי האדם.)
לעיתים בכדי לחדד את העיסוק בענף האונטולוגיה מבחינים לצידו את ענף האפיסטמולוגיה (באנגלית: epistemology), שעוסק בתורת ההכרה, ענף המעלה את השאלה: איך אני יודע את מה שאני יודע? כיצד אני תופס את המציאות? האם יש דרך אחת לפרש את המציאות?
אפשר להגיד שאונטולוגיה, עוסקת ב'מה ישנו, מה הוֹוֶה במציאות?' – ענף השואף להגיע לאוביקטיפיקציה של המציאות – הניסיון להצביע על מציאות, ועל קיום אובייקטיבי כשלעצמו;
אפיסטמולוגיה מאידך, עוסקת בשאלה: 'מה אני יודע על המציאות שממילא עושה אותה להיות כבר מה שהיא?', ענף זה מבקש לדייק את הסובייקטיפיקציה של ההכרה.
שיטת סאטיה היא שיטה הנוגעת באונטולוגיה במובן הזה שהיא חוקרת את מה שיש וקיים במציאות שלנו. יותר מכך, היא ערה לכך שלעיתים מה ש"יש" בחייו של האדם בפועל עשוי להראות שונה בתכלית מ'חוויית החיים' עצמה, וכי חווית ה"יש", שלנו, נובעת מפרשנותינו הסוביקטיביות למה שיש.
האימון בשיטת סאטיה מאפשר ומזמין את האדם להיות נוכח לפער שבין האונטולוגיה לבין האפיסטמולוגיה בחיינו.
ההכרות עם הפער בין ה'מציאות' שלעצמה לבין ה'חוויה' הסובייקטיבית הוא המקור לשחרור ולטרנספורמציה בחיים.
שיטת סאטיה שמה במרכז את מערכות היחסים של האדם עם זולתו.
אך מי הוא אותו זולת אשר נראה ונוכח לפנינו? עד כמה באמת אנו יכולים להכיר אותו באמת כפי שהוא לעצמו? האם זה בכלל אפשרי ?מה יוכל לאפשר לנוכחותו רבת הפנים להיות נראית במחיצתנו?
הזולת מופיע בפנינו בכל רגע בזווית אחת בלבד בהתאם לנסיבות ולזיקות שבהן הוא מופיע ברגע הספציפי. תמיד מה שיהיה נוכח בפנינו לא יחשוף את הזולת במלואו, אף על פי שהוא בוודאי מבטא את היותו. את אחרות הזולת לא ניתן לקבע, תמיד ישמר מרחק בלתי ניתן לגישור בין האני לבין האחר.
הכרת הזולת היא דבר אליו אנו מתאווים עוד מינקותנו מתוך אינסטינקט קיומי שלנו. כבני אדם חווית החיים הראשונית שלנו נוצרת דרך היותנו נראים על ידי הזולת. אותן עיניים שרואות אותנו, המאירות \ או לא מאירות – לנו פנים. כתינוקות נכחנו בסקרנות בשאלה – מה אותן עיניים שאני רואה מספרות לי עלי?
תשובות רבות ליקטנו לעצמנו לשאלותינו הקיומיות, חלקן התקבעו ונותרו, חלקן הוחלפו עם התנסויות חדשות ועם מבטים חדשים שניכנסו לחיינו. אך השאלה: מי אני? – עודנה נשארה פתוחה וחיה. לעיתים היא פונה אל האחר עם תשובה ניסיונית אודות עצמנו. ולעיתים היא מחזירה אותנו לשאלה נוספת – מה רואים בי כשרואים אותי?
ההתגברות על המרחק שבין האני לזולת הוא משימת האדם. מצד אחד לראות את הזולת ולאפשר לו להופיע בריבוי פניו בצורה מלאה, להבחין בשונות שלו ובייחודיות שלו, ומצד שני לשים לב שאיני 'מקבע' אותו בכך שאני רואה אותו ב'תור' משהו שאני 'כבר' מכיר ויודע – כי בכך אני עשוי להכשיל עצמי מלראותו כפי שהוא נחשף למולי כאן ועכשיו. תשומת הלב לנוכחות הגופנית, לנשימה, להכרה, להוויה – כמכלול מלא של סובייקט המכונן עצמו בפתיחות ובחמלה לפני הזולת – זאת היא אבן היסוד האתית, המחוללת של שיטת סאטיה.
חרותו של אדם מקנה לו את האפשרות להפעיל מנגנונים של צמצום והגבלה עצמיים המזמינים את ה'אני' הסוביקטיבי – להפנות את מבטו פנימה, להיות בתשומת לב לגופו ולנשימתו ומתוך כך גם להיות נוכח אחרת לזולת. כך מתאפשר ייצור מרחב הנסוג מהעצמה יתרה של האני על 'חשבון' הזולת.
התייצבות כזו לעיתים מאפשרת לראות ולהינכח בגילויי פניו השונים של הזולת – תוך כדי 'פינוי מקום מבורך' להן. זוהי מיומנות נרכשת – כפעולת שריר ממש – אשר אליה מתאמנים.
ג'ידו קרישנמורטי – על היות האדם חופשי
בהרצאתו על המדיטציה, הרצאה שניתנה ב 4 באפריל 1970 בקליפורניה, טוען ג'ידו קרישנמורטי (Jiddu Krishnamurti) (1985 – 1986), פילוסוף הודי שחי שנים רבות במערב, שהאדם מחפש כל הזמן אחרי דבר-מה. אם מחפש הוא, הרי שאיבד דבר. ויותר מכך, אם מחפש הוא, הרי שהוא יודע את שחשקה נפשו.
לשיטתו, החיפוש והחקר – שנעזרים במילים ובקונספט, בשיטות או באוטוריטה – אינם יתנו לאדם את התשובה. יותר מכך, הם אף יפריעו לו להגיע אליה. המוסדות, אנשי הדת והרוח, הגורואים למיניהם וכל מורי-הדרך מורים סדר כלשהו. סדר זה מנוגד לתודעת היחיד ועל כן יוצר בו קונפליקט. הקונפליקט הזה מבסס את שלטון האטוריטה על היחיד, שלטון שהרוח מתנגדת לו תדיר. משכך, יש להתנגד לכל שיטה ולכל דרך מוסדרת.
ההליכה היחידה שנכונה לכל אדם היא – ההתבוננות בתודעתו. התבוננות זו אפשרית גם באמצעות מדיטציה. בכדי למדוט, על התודעה להיות שקטה – נטולת רעשים, כלומר, שקטה מהנחיות, שקטה משיטה כלשהי, שקטה מכל סוג של מגבלה המנסה להכניע אותה. מדיטציה אינה סוג של טקס ואין הכרח לעשותה באופן מלאכותי – זוהי התבוננות שקטה של התודעה לתוך הנפש פנימה.
באמצעות ההתבוננות האותנטית והאישית, אשר יכולה להימשך אך דקות ספורות מפעם לפעם, יראה האדם את יופיה של תודעתו – היופי בהתגלמותו – ויחווה את טבעו החופשי.
אחת המטאפורות היפות שאנו משייכים לתרומתו של המאמן בשיטת סאטיה בחדר האימון באה לידי ביטוי באמירה: "המאמן משול לכרית המדיטציה של המתאמן". המאמן לא אומר ללקוח מה לעשות ואיך לעשות. הוא בעיקר נוכח באופן כזה שמאפשר למתאמן להתבונן על עצמו בחייו, לשאול את עצמו שאלות חדשות ופורצות דרך, ולמצוא להן תשובות המזמינות אפשרויות חדשות ונוכחות חדשה בחייו.
כשאנו מתבוננים על חמלה ניתן לעשות זאת מ-70 פניה השונות של תורה. בפסקאות הבאות נציג שתיים מהן:
האחת, נקודת המבט של ה'אני' שלנו הפונה אל הזולת – זה שאותו אנו רואים, לו מקשיבים ואותו חומלים.
נקודת המבט השנייה היא נקודת מבט פנימית על אותו 'אני חומל' – אותה התייצבות עצמית בעת ביטוי פעולת החמלה.
מנקודת המבט הראשונה – של ה'אני' אל הזולת – החמלה היא נטילת שותפות בסבל של הזולת. שותפות זו מחייבת תחילה את ההתייחסות לזולת כאדם קונקרטי החי את תמונת חייו הוא, ואת התגייסות הראייה וההקשבה האקטיביים שלנו המתעוררים לסיבלו, לקושי ולמצוקה בה הוא נתון. החמלה מתעוררת לנוכח מצבים שליליים אלו של הזולת. בכדי שתתאפשר חמלה זו כלפי האחר – מתבקשת תחילה נכונות ופתיחות להיות שותפים כנים שלו בסבלו.
התעוררות החמלה כלפי הזולת גורמת לשינוי באופן שבו הוא נתפס. לפני החמלה הוא היה ליצור מופשט, בבחינת 'הוא' – יש אנושי סתמי ולא אדם פרטיקולרי החי את תמונת מציאות חייו הקונקרטית. בחמלה הוא נעשה קרוב, ל'אתה', בעל תווי פנים הייחודיים לו.
נקודת המבט השנייה אודות חמלה היא בהתייחס לאותה התייצבות ייחודית של האני המכונן את רגש החמלה כלפי האחר:
חמלה היא רגש שבו האדם יוצא מ- ד' אמותיו ומתנסה בסבלו הממשי של אחר. האפשרות לחמלה נובעת מעמדה חייה של פתיחות אמיצה וכנה כלפי הזולת ומצבו השלילי.
עם התהוות תחושת החמלה חלה בעצמיותו של האדם טרנספורמציה עמוקה: מיצור המכונן את עצמו מתוך עצמו לעצמו, הוא נעשה ליצור המכונן על ידי התנסות בשותפות ומגע אנושי עמוק.
החמלה מגלה לנו בני האדם את קיומנו הגופני הקונקרטי. היא משילה מאיתנו את מרומי החובות של ה'צריך' וה'נכון', ומחברת אותנו אל ההתרחשות הממשית – גופנית שבה אנו חיים. קיום חמלה בין בני אדם מאפשר כינון מחדש של הוויה האנושית, שבה בני אדם, פונים זה לזה בהבנה, הזדהות וערבות הדדית. החמלה מכוונת את האדם ליטול אחריות ממשית על קיומו שלו ושל זולתו.
על פי שיטת סאטיה התפתחות החמלה קשורה ליכולת של האדם להיות ער לאחריות האישית שלו, ולכך שיש בו רגשות ותחושות המשפיעות על המציאות היום יומית שלו ושל הקרובים לו ביותר. לרוב אין מלמדים אותנו דיו לכבד ולבטא את מה שאנו מרגישים וחשים.
כשהחמלה העצמית מתפתחת יש לאדם פניות להיות נוכח באופן מלא עם המתרחש במציאות חייו. חמלה היא אינה רק רעיון, רצון או מחשבה. עליה להיות בת-קיום במציאות, להיות מעשית ופעילה.
חמלה הלכה למעשה היא אוסף של הוויות: רוך, הקשבה ונשימה.
תרגול מדיטציית טונג לן
טונג לן (TONGLEN) היא מדיטציה עתיקה העוסקת בחמלה. המדיטציה מזמינה להתחבר לחמלה, לפתח אותה וללמוד כיצד ליישם אותה בחיי היומיום. מדיטציית הטונג לן היא חלק ממסורת הלו-ג'ונג (התמרת התודעה) של הבודהיזם הטיבטי, ששורשיה במשנתו של הבודהא. מסורת זו נשמרה בסוד, והחלה להילמד בפומבי בטיבט לפני כ-800 שנה.
מהו טונג לן?
טונג לן פירושו – נתינה ולקיחה. "טונג" פירושו – לתת, ו-"לן" פירושו – לקחת.
מה לוקחים? לוקחים את הכאב, לוקחים כל צורה של סבל – גופני, נפשי, כלכלי או מצוקה כלשהי.
ומה נותנים? נותנים טוב, אהבה, רפואה, שפע, או כל טוב אחר.
התרגול מזמין אותנו לבחור אדם או קבוצת אנשים, שאנו מעוניינים לקחת מהם את הכאב והסבל ולהעניק להם טוב אחר במקום. התרגול עצמו נעשה באמצעות דמיון פעיל תוך כדי הפניית תשומת הלב לנשימה. כשאנו שואפים אוויר אנו מדמיינים שאנו משחררים אותו מסבלו. כשאנו נושפים אוויר אנו מדמיינים ורואים שאנו מעניקים לו אור וטוב, תוך כדי אנו חווים את עצמו נוכחים מולו בחמלה.
תרגול המדיטציה פונה כלפי האחר, אך הנשכר הראשון הוא המתרגל עצמו.
בַּלְשָׁנוּת היא חקר השפה האנושית, וחקר היכולת האנושית להשתמש בשפה.
מתחום הבלשנות היא – הסמנטיקה – העוסקת בחקר המשמעות של מילים וביטויים בשפה. לכל מילה יש משמעות והיא מרכזת בה ידיעות, מחשבות ורגשות המקושרים אליה.
האדם הוא יש מפרש המפיק משמעות בכל רגע. לאדם היחיד עולם פנימי הנוצר מתוך ביוגרפיה ייחודית לו ולכן דרכי ההסתכלות הפנימיות ודרכי ההונאה העצמית שלו הם אישיים במהותם. ההבנה העצמית שלו מתרחשת בשפה בכל רגע של התנסות בתחומי חייו השונים. הבנתו של האדם מראה את עצמה על ידי פעולות אותן הוא נוקט או לא נוקט בחייו.
שיטת סאטיה מתבססת על ההנחה כי הכל מתקיים או מתהווה בשפה וכי אין דבר אשר יש לו קיום מחוץ לשפה. למעשה, המציאות בכללותה מורכבת משני סוגי שיחות: שיחות פנימיות – שאנשים מנהלים עם עצמם, ושיחות חיצוניות – שאנשים מנהלים עם הזולת. הדרך שבה כל אדם מתאר את עולמו היא פרטית, סובייקטיבית ומקודדת, והיא תולדה של כל התהליכים שעבר בחייו. אם כך, הדרך בה האדם מדבר ומֵשַיים (נותן שמות לדברים) – היא המוזיקה הפרטית שלו.
שיטת סאטיה מזמינה אותנו לשוב אל מלוא העומק של החוויה והניסיון האנושי הקשור במושגים בהם אנו משתמשים ביומיום של חיינו.
המתודה של שיטת סאטיה פונה אל הזיכרון וחוקרת את 'בראשית' המושג. וחוקרת כיצד קרה שאדם בחר להגדיר לעצמו מציאות מסויימת במושגים מסויימים ומאז מאכסן בזיכרונו את חוויותיו הייחודיות ביותר כמושגים.
משימתה של שיטת סאטיה היא להוביל את האדם לחשיבה מחדש של ההמשגות שלו אודות אותן חוויות פנימיות וסובייקטיביות. זאת נעשה דרך מושגים ודרכים חדשות שפותחו בשיטה, המאפשרים 'להציג ממעל' את השימושים השונים שאדם עושה בביטוי זה או אחר בחייו ובכך לשחרר אותו מאחיזה בתמונת משמעות מסוימת כהכרחית.
כאשר אדם רואה מישהו או משהו ב'תור' מישהו או משהו, ואותו אובייקט מתנגד לכך באופן מתמשך, ובשל כך שני הצדדים חווים סבל או כאב מתמשך. כיצד תתאפשר נראות חדשה של האחר – זה שדווקא אינו רוצה להשתנות. לעיתים את המשמעות של 'נראות' חדשה זו של האחר אין לנו ברירה אלא להשלים מתוך התנסות בחוויה פנימית חדשה שאנו עצמנו המקור שלה.
תכליתה של שיטת סאטיה היא לרפא אותנו מאופן הסתכלות 'מסביר' או 'צודק' (שלא נומר 'צדקני') , שלא לוקח בחשבון אפשרויות נוספות בקיום ובכך משאיר את האדם 'שבוי' בזווית יחידה ו'מטעה' של התמונה הרחבה בעלת האפשרויות הנוספות. האימון בשיטת סאטיה עשוי להוביל לכינון מחדש של החוויה הפנימית והמרה של אופן תפיסתנו את 'עובדות' חיינו היומיומיים. לאפשרות חיה זו אנו קוראים טרנספורמציה.
שיטת סאטיה פותחה על ידי נטאלי בן דוד, מומחית לטרנספורמציה, מנחה ומאמנת להתפתחות אישית, ומייסדת חברת אימושיין. סאטיה היא שיטה אינטגרטיבית ללימוד, לחקירה, להתבוננות ולהיכרות של האדם את עצמו. שיטת סאטיה פותחה במשך 30 שנות עבודה כדי להפחית את האלימות בעולם. כל משאבי השיטה מוקדשים לפיתוח דרכים שמטרתן לאפשר לאנשים לחיות חיים נינוחים, תורמים ובעלי משמעות.
בית הספר למאמנים אימושיין כבר הכשיר מעל 1000 מאמנים בשיטת סאטיה, רבים מהם בעלי עסק משגשג לאימון ולהתפתחות אישית. בית הספר פתוח בפני כל אדם המבקש לקדם את התפתחותו האישית ולחיות חיים מלאי חמלה, סיפוק ונינוחות.
כל הזכויות שמורות לשיטת סאטיה © 2021
