ילדים זקוקים להקשבת מבוגרים, וודאי להקשבת הוריהם בתוך מרחב הגדילה שלהם.
גופם הצעיר וקולם הילדי, עלולים להבלע בתוך עולם המבוגרים ויש להם הצורך הפנימי המתמיד לבטא עצמם – להיות בקשר עם העולם שמחוץ להם, לבטח עם הדמויות המטיבות שבו.
הם זקוקי לתיווך התחושות, הרגשות, השאלות שעולות והקונפליקטים אותם הם פוגשים בתחנות יומם.
ילדים מוקשבים, הם ילדים רגועים ופנויים יותר, שחווים שיש להם מקום ומשמעות.
ילדים מוקשבים, הם ילדים שמתהלכים בחוויה שרואים אותם ושקולם נחשב.
הקשבה עמוקה לילדים מפתחת בהם חוסן נפשי, מלמדת אותם שיתוף פעולה ואחריות אישית ומדגימה ומאמנת אותם במיומנויות תקשורת אפקטיבית.
ה-כ-ל נמצא בהקשבה שלנו לילדנו, בדרך בה אנחנו מקשיבים ויותר מכך, בדרך בה אנחנו מפרשים את דבריהם.
הקשבה היא פעולה גופנית. הדבר שלרוב קשה לנו הוא המחנק שהגוף שלנו חווה תוך כדי השיחה עם ילדנו – על כן, אנו מפרשים את התגובה הגופנית כהתנגדות לחוויה המתרחשת עכשיו, ברגע הזה.
בהקשבה לילדים מומלץ לתרגל את הדברים הבאים:
הקשבה מלאה – הקשבה הכוללת נוכחות, שהות ותשומת לב להיותי כאן ולילד שנמצא מולי. הקשבה זו, כוללת תשומת לב עדינה של ההורה לעצמו. לקצב הלב שלו, לגוף שלו ולשקט או אי השקט שבו, בעוד ילדו מדבר. הקשבה מלאה כוללת התבוננות והקשבה לגופו של הילד שמולנו, כמה הוא נינוח או סוער, לקצב הנשימה שלו. בקשב זה ההורה נותן תשומת לב מלאה לילד שמולו, גם כשהילד בוכה או כועס ובכך הוא מעביר לו את המסר: אני פה איתך, אני כאן למענך.
שיקוף – ההורה מקשיב עד הסוף לדבריו של הילד וחוזר על מה שנאמר, כפי שנאמר. זאת מבלי לתקן, לשנות, לגרוע, להוסיף, לנתח, להציע או לפתור. שיקוף דבריו של הילד, מאפשר להורה להעניק לילדו חוויה משמעותית של נראות והקשבה נדירה. באמצעות השיקוף ההורה מוודא שאכן הבין את דברי ילדו והילד חווה שדבריו קיבלו תוקף. השיקוף מאפשר לשיחה להיות בהירה וממוקדת ותוך כך הילד יכול לארגן ולסדר מחדש את דבריו ומחשבותיו.
כך משוחחים עם ילדים
דוגמאות למשפטים שמשקפים תקשורת בריאה ואפקטיבית:
– "אז מה בעצם קרה?"
– "איך אתה היית רוצה לטפל בזה?"
– "מה שאתה אומר, זה שבעצם…"
– "הבנתי אותך נכון?…"
– "מה דעתך על…?"
– "אולי אפשר ש…"
– "מה אתה מציע?…"
– "מה אתה חושב שגרם ל…?"
– "איך אתה מרגיש עם זה?…"
– "אני רוצה לשתף אותך לגבי מה שאני חושב לגבי זה…אפשר?"
– "מה מטריד אותך כרגע?…"
איך לגדל ילדים אופטימיים?
כולנו רוצים שילדינו יהיו מוכנים לחיים, שיחוו אהבה, חברות ושיתוף, שיחוו בריאות גופנית ונפשית, שידעו להתמודד עם אתגרים ויחוו מסוגלות והצלחה. שיבחרו להיות משמעותיים ותורמים לעצמם ולסביבתם, שיהיו נכונים לעצמם. שיתמודדו באומץ ובתשוקה עם מה שחשוב להם, שיוכלו לזהות כעסים, פחדים וחוסר אונים כמנופים לצמיחה. שיהיו סקרנים ונלהבים לגבי החיים, שילמדו עדינות, רכות ואיפוק בדרך לחוויית חיים מספקים ומלאים ובתוך כל זה שימצאו את הדרך לפעולה נכונה ולהלימה ערכית בחייהם.
תפקידנו לתווך עבור ילדנו בין העולם החיצוני שהוא פוגש לבין העולם הפנימי שלו ולתת חוויה של מסוגלות אישית ביכולת שלו להשפיע על מציאות חייו.
דרכים להיות עם ילדים בפרט ואנשים בכלל
האם אני אומר לילדיי שאני אוהב אותם, ללא קשר לאירועים בחיינו?
האם אני שואל את עצמי מי חשוב לי להיות כאשר אני בבית עם ילדי?
איזה הורה/ אדם הילדים שלי פוגשים כאשר הם פוגשים אותי?
האם אני מקשיב להם עד הסוף?
האם אני שם לב לנשימה שלי ותחושות שלי לפני שאני מגיב?
האם אני מחזק אותם באופן גורף וכולל על הכישורים והיכולות שלהם.
האם אני מבין שביקורת, פחד ואשמה מכווצים ומצמצמים את הילדים שלי?
האם ברור לי שילדי מחקים את הביקורת שלי כלפי עצמי ומאמצים אותה?
האם אני מדבר לילדי בצורה נעימה ומנומסת כפי שהייתי רוצה שידברו אלי. האם אני משתמש במילים כמו: בבקשה, תודה, סליחה, אני מצטער, טעיתי, לא שמתי לב, חשבתי על, אני מרגיש ש..
האם אני מדבר איתם ב"כן" ודרך מושגים של תשומת לב.
האם אני פונה אליהם באופן ספציפי, מדויק , עכשווי ומציאותי.
האם אני שואל שאלות ומבקש בקשות. במקום לנהל מונולוגים ולתת הוראות ותלונות.
האם אני מאמן אותם בכישורים חברתיים, אחריות אישית ותשומת לב לרגשות לא נעימים.
האם ברור לי שהדרך בה אני מתמודד עם כעס, עצב, דאגה ופחד זו הדרך שהם יתמודדו עם זה בחייהם.
האם ברור לי שבכי הוא מקור להקלה ושחרור?
האם ברור לי על איזה נושאים לא מדברים על יד הילדים ובאילו מצבים.
האם אני מאמן את הילדים שלי בפתרון קונפליקטים.
