החופש לחוש – 12 התועלות

מערכת החישה היא אחת החשובות והמשמעותיות בחיינו, ואם זאת פעמים רבות היא נסתרת ולא מוכרת לרבים. להלן רשימת התועלות והחשיבות שיש בהיכרות עם מערכת החישה ואלו המאפשרות לבני האדם להיות חופשיים וקרובים לעצמם.

1. היכרות עצמית.
דרך זיהוי, היכרות ושיום התחושות ללא שיפוט יכול האדם להכיר את עצמו, לעומק.
לגוף שפה משלו והוא אומר את האמת.

2. ארעיות.
תחושות מטבען הן חולפות, זמניות ומשתנות תדיר. הרעיון שמחשבות או תחושות הן קבועות היא אשלייתית. לתת לתחושות לחלוף ולא לפעול מיידית כאשר הן עולות, ימנע פעולות פוגעניות מזיקות או מיותרות.

3. שהות.
אפשרות לשהות בתחושה מאפשרת לצמצם הסלמה של תגובות באופן מהותי. כשאדם חש את תחושות גופו הוא משפיע על מערכות היחסים בחייו. שהות תגרום לשיפור משמעותי במערכות יחסים ותאפשר הקשבה. כאשר אנו נמנעים משהות, תופיע תגובתיות היכולה להתדרדר להסלמה. המתנה, התבוננות ונשימה מאפשרת לתחושה קשה להשתחרר.

4. ויסות.
היכולת לחוש מאפשרת לנו לאזן את המערכת הפיזיולוגית שלנו ולווסת אותה. ויסות רגשי בזמן הצפה, חרדה או כל מצב אקוטי אחר יצור הרגעה וחופש.

5. להיות עם מה שיש.
תחושות הן מה שבאמת מתרחש כאן ועכשיו במציאות. היכרות יומיומית עם התחושות מקרבת אותנו להיות נוכחים ברגע הזה ומפתחת אצלנו יחסים עמוקים עם המציאות ומאפשרת זרימה ושחרור של תסכולים או תקיעויות.

6. להיות קשוב לעצמך.
כשאדם שם לב לתחושות שלו הוא מצליח לפתח הקשבה פנימית לעצמו ולאחרים. כשאדם שם לב מה קורה לו בגוף כשאחר מדבר, הדבר מפתח אצלו רמה גבוהה מאוד של קשב.

7. ללכת לבסיס.
מערכת החישה היא המערכת הכי בסיסית, ראשונית, מדויקת וביולוגית. בני האדם נולדים קודם כל כיצורים חשים, ורק בשלב מאוחר יותר מתווספת השפה הוורבלית. קשר לתחושות נותן לנו גישה לזיכרונות הילדות שלנו.

8 . להבריא ולקרר את הגוף.
כאשר חשים ולא מגיבים אוטומטית, הגוף לא עסוק בהישרדות ובמאמץ הכרוך בלהגיב כל הזמן, הדבר מאפשר לגוף להיות יותר נינוח, מאוזן ובריא. דלקות גרון, שפעות ומחלות גופניות וסומטיות, כולל מצבי כאב כרוניים, עוברים הקלה, שיפור וריפוי באמצעות התיידדות עם התחושות והיכרות איתם.

9 . אינטימיות וקִרבה.
כאשר האדם חש הוא קרוב לעצמו. השהות עם התחושות מאפשרת לנו ליצור אינטימיות וקרבה עם האחר דרך האינטימיות שלנו עם עצמנו.

10 . פיתוח חמלה.
היכרות עם התחושות מאפשרת לאדם לקבל את עצמו ולהיות עם מי שהוא. היכרות של האדם עם תחושותיו מאפשרים לו להבין את מה שעובר עליו ועל ידי כך לפתח חמלה עצמית וחמלה לאחר. חמלה עצמית ולאחרים מאפשרות לאדם ליצור סביבה מיטיבה ותומכת.

11 . לכבד את עצמך ולכבד אחרים.
היכרות עם תחושותיו מאפשרות לאדם להכיר לכבד ולהבין את התחושות של אנשים אחרים.
כשאדם מכבד את תחושותיו הוא יכול לתת מקום לעצמו ולאחרים. היכולת לתת מקום מאפשרת לאדם לתמוך בעצמו ובסביבתו. תמיכה זו היא מרכיב משמעותי וטרנספורמטיבי בפני עצמו.

12. אחריות אישית.
אדם השם לב לתחושותיו, מכיר ושוהה בהם על ידי תשומת לב לנשימה יפתח רמת אחריות גבוהה בחייו. אדם המעוניין להיות חופשי נדרש לאחריות אישית, ואחריות מתחילה בדרך בה אנו מגיבים למצבים, אירועים ואנשים בחיינו. כאשר אדם אחראי לתחושות שלו הוא מפתח רמת אחריות גבוהה בחייו.

שאלות לתרגול עצמי שמעוררות את תחושות הגוף:
1 . מה אני חש?
2 . מה קורה לי בגוף עכשיו?
3 . מה אני מרגיש?
4. מה זה עושה לי בגוף?

מאמר על זיכרון וטראומה

מבוא

זיכרון הוא חלק מהותי בזהות שלנו כבני אדם. האם חשבתם פעם מי היינו ללא הזיכרונות שלנו? הזיכרון שומר על הרצף בחיינו, וכל מה שאנו יודעים על עצמנו ועל העולם, מאוחסן בזיכרון שלנו לטווח הארוך (גריג וזימברדו, 2008). הזיכרון שלנו במצבו הטבעי, והבריא, הוא גמיש, משתלב עם חוויות חיים נוספות ונגיש להכרה שלנו כמוּדעוּת של זיכרון בלתי-מקוטע ורציף. הזיכרון הרגיל הוא מוצהר, מתפרק באופן הדרגתי ומאבד את הדיוק שלו עם הזמן (זליגמן ונווה, 2016).   

מטא-זיכרון הוא הידיעה שיש לאדם לגבי היכולות הקוגניטיביות שלו כמו זכירה, למידה וחשיבה. מטא-זיכרון מהווה חלק ממטא-קוגניציה, ומוגדר כ"ידיעת הזיכרון והמודעות אליו" (אייל, 1993). זיכרון מוגדר כיכולת לאחסן מידע ולשלוף אותו. הזיכרון שלנו נוטה לעשות את עבודתו היטב ונתפס בעינינו כמובן מאליו, בדיוק כפי שנתפסים תהליכים גופניים בלתי-רצוניים, אשר מתבצעים מאליהם, כגון עיכול ונשימה (גריג וזימברדו, 2008). אנו שמים לב לזיכרון שלנו רק כאשר משהו משתבש בו.  

אחד התפקידים המשמעותיים של הזיכרון שלנו הוא לאפשר לנו לחוות את רצף אירועי חיינו בטבעיות וללא מאמץ, בדיוק כמו שאנו נוהגים את המכונית שלנו למקום עבודתנו. כשאנו מדברים על זיכרון אנו כוללים את סוגיו השונים, וביניהם זיכרון גלוי, חבוי, זיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך, זיכרון אפיזודי ועוד (גריג  וזימברדו, 2008).

חיבור זה עוסק בהשפעה שיש לזיכרון טראומטי ולאי זכירה על שיבוש תהליכי הקידוד, האחסון והשליפה. שיבוש זה  משפיע על המצב הרגשי שמכונן את איכות החיים והדרך שחיים אלה נחווים. עבודה זו דנה בתהליכי זיכרון רגילים, ומנגד תהליכי זיכרון טראומטי ותהליכי זיכרון במצב של קושי בזכירה (או אי-זכירה) בקבוצת הגיל מעל 55 שנים ומעלה וגיל זקנה. בחיבור זה בחרתי לבסס את הטענה המרכזית דרך התמקדות בשני היבטים: ההיבט הראשון הוא התבוננות במאפיינים של התנהגות הזיכרון הרגיל – תהליך מֶנטלי בן שלושה מרכיבים: קידוד, אחסון ושליפה במצבים לעומת מצבים טראומטיים-  אצל נשים נפגעות גילוי עריות בילדותן ומצבי מרכיבי הזיכרון משתבשים לחלוטין עקב  כך עד כדי ספק אם הפגיעה קרתה או לא קרתה.(זליגמן ונווה, 2016)   

ההיבט השני יעסוק בהשפעה הרגשית של מצבי אי-זכירה ועיבוד זיכרון לקוי במצבי טראומה וזקנה. בשני מקרי בוחַן אלה מציגות החוקרות של כל אחד מהמחקרים בו משתבש הזיכרון – שיבוש את ההשפעה וההשלכות הרגשיות והנפשיות על נפשן של הנשים ומצבם של מבוגרים עם עליה בגיל וקושי בזכירה.

קידוד, אחסון ושליפה בתהליכי זיכרון

כדי להשתמש בידע שיש לנו, עלינו להפעיל שלושה תהליכים מנטליים: קידוד, אחסון ושליפה.

הקידוד מאפשר לנו לאחסן מידע כך שיהיה לו ייצוג מנטלי בזיכרון. אחסון זו הדרך בה אנו שומרים את המידע לאורך זמן, ושליפה היא הוצאת המידע המאוחסן במועד מאוחר יותר. איכות הזיכרון תלויה ביכולת לקודד מידע כהלכה כך שיישמר ויאוחסן לאורך זמן (גריג וזימברדו,2008 ). השליפה מאפשרת לנו גישה – לעתים בשבריר שנייה – למידע שקודד ואוחסן בעבר. חשוב לומר: קל אולי להגדיר את שלושת התהליכים הללו, אך האינטראקציה המתרחשת ביניהם בפועל, מורכבת למדי.

זיכרון לטווח ארוך הוא כמו מחסן עצום שאוצר את כל מה חווינו בחיינו – כל האירועים, הרגשות, המידע, המילים, המיומנויות, הכללים, הדעות, התפיסות, המסקנות והדעות שרכשנו, מזיכרונות חושיים. במילים אחרות, ניתן לומר שהזיכרון לטווח הארוך כולל את כל הידע שיש לאדם על עצמו ועל העולם (גריג וזימברדו, 2008).

לעומת זאת, כשהזיכרון הוא טראומטי (כמו זה אשר מתהווה בסיטואציה של גילוי עריות), ההלם, הלחץ הנפשי הבלתי-פוסק והטראומה גורמים למנגנוני התיעוד לקרוס ולא לתפקד כלל. ההצפה הרגשית והחושית אינה מאפשרת לקודד את האינפורמציה בצורה שפתית ורציפה, כמו בחוויות רגילות. המטען הרגשי שמאיים על הילדה מוֹנע מהתהליכים הרגילים להיות מקודדים בזיכרון האוטוביוגרפי האישי, והזיכרונות האלה עלולים להירשם במוח בצורה מקוטעת בלבד. כל האינפורמציה הרגשית, הקוגניטיבית והתפיסתית אינה ניתנת לעיכול והיא מקודדת במקום אחר במוח בצורה מנותקת מכלל החוויות האחרות, הנגישוֹת להכרה. על כך נוסף גם הניתוק שהילדה עושה עת מתרחשת הפגיעה, כמו זמזום שירים בזמן הפגיעה, כך היא מונעת מעצמה לזכור פרטים ויזואליים, אשר מלכתחילה לא נרשמו כלל בזיכרונה (זליגמן ונווה, 2016). הדרך בה קודד האירוע תקבע אם האדם יזכור אותו אם לאו (גריג וזימברדו, 2008).

כאשר חל שיבוש בתהליך הקידוד והאחסון, יהא שיבוש גם בתהליך השליפה. היכולת לשלוף את הזיכרון על פרטיו משפיעה על התפיסה של חוויית החיים ועל האמינות של אשר אירע. היכולת שלנו לזכור היא במיטבה כאשר קיימת התאמה טובה בין הנסיבות בהן קודדנו את המידע, לבין הנסיבות בהן אנו מנסים לשלוף את המידע אשר קודד ( גריג וזימברדו,2008).

ברור לחלוטין כי במקרה של זיכרון טראומטי ובשל השיבוש בקידוד, הקושי לשלוף, לזכור את האירועים של הפגיעה ואת הפרטים המדויקים, כל זאת תוך עקה רגשית וכל אשר צוין מעלה, מקשה על הנשים אשר חוו טראומה, לסמוך על זיכרונן ולמעשה, על עצמן.

הדרך להגיע לזיכרון המאוחסן היא להשתמש ברמזים של שליפה. רמזים הם הגירויים שיש לנו בזמן שאנחנו מנסים להתחקות אחר זיכרון כלשהו, והם עשויים להגיע מבחוץ או מתוכנו פנימה. הטריגרים לשליפת הזיכרון של אירוע טראומטי הם שונים מהקטליזטורים של הניסיון להיזכר במצב טריוויאלי. לזיכרונות הטראומטיים, בדרך כלל, אין גישה ישירה והם עולים בעקבות זרז או משבר כלשהוא. הם נוטים להופיע בהקשרים סומאטיים כמו כאב באברי המין או בהקשרים סנסוריים כמו ריח או בחילה. כאשר עיבוד המידע נכשל, נותר המידע בצורתו הגולמית, ללא ייצוג מנטלי, נטול הקשר ומפורק לכדי תמונות, מצבים חושיים, צלילים, תחושות פיסיות, רגשות לא מעובדים וכו'. מאחר שחומרים אלה אינם מגיעים לרוב להיפוקמפוס – האזור במוח הקשור בזיכרון סמנטי ובשליפה של זיכרון – נפגעת היכולת לשלוף אותם כעבור זמן, או לשלוף אותם לאחר שחלפה הסכנה. בנוסף,  נוצרים שינויים במערכת העצבים כתגובה לחוויית העקה (סטרס), אשר משפיעים אף הם על הקידוד, האחסון והשליפה באופן מהותי (זליגמן ונווה, 2016). הזיכרון יוצר זהות מפוררת עם מצבים רגשיים מורכבים.

 

השפעת תהליכי זיכרון בטראומה ואי זכירה על המצב הרגשי וחווית החיים

יש ערך משמעותי לידיעה ולמודעות של האדם לגבי האופן בו הוא זוכר. המטא ידיעה כוללת ארבעה מרכיבים: ידיעה כללית על הזיכרון ושלביו, מודעות לגבי הזיכרון, הרגשות אשר נלווים לו והתנהגות הזיכרון (אייל, 1993). בשני מקרי הבוחן – זיכרון טראומטי וזיכרון של אלו אשר חווים קשיי זכירה – אנו רואים השפעה על מצב הרוח, המורל וההתייחסות הסובייקטיבית לאיכות הזיכרון, התייחסות אשר משפיעה כשלעצמה על המצב הרגשי.

אחת הסוגיות שעדיין נחקרות הן בתחום המטא זיכרון ואחת השאלות המרכזיות היא תחושת הידיעה- התחושה כי ישנו מידע מסוים שאחסנו בזיכרון שלנו. השאלה שנשאלת היא מתי התחושות הללו מדויקות ומדוע? המחקר בתחום זה גורס כי אנחנו יכולים לבטוח בתחושת הבטן שלנו על סמך מידע חלקי או רמז שמוכר לנו.( גריג וזימברדו 2008)

נפגעות גילוי עריות חוות סבל ומצוקה אשר מלווה לעיתים קרובות בדיכאון, הצפה רגשית, הזנחה נפשית ועוד. לרוב אין הן מייחסות את הסבל הזה לחוויית הפגיעה אשר חוו בילדותן. בשל הניתוק ברצף הזיכרון, מאפיין מובהק לנפגעות גילוי עריות, ובשל הופעת הזיכרון ללא הקשר של זמן ומקום עוצמת הטראומה הנפשית היא עצומה, והחוויה נחרטת עמוק בנפשן של הנפגעות. יחד עם זאת, עצם הקידוד הלקוי והמשובש כפי שהוצג קודם לכן, יוצר מצב של חוסר ודאות וספקות לגבי הפגיעה. מכאן מתדרדר המצב הרגשי והיכולת של המטופלת לסמוך על עצמה, על המחשבות והרגשות שלה. מכאן גם מתפתח חוסר אמון במי שהיא וביכולות שלה (זליגמן ונווה, 2016).

יש לומר שאי ודאות לגבי הזכירה ופגיעה בזיכרון בקבוצות גיל שונות ובאופן קונקרטי בקבוצת הגיל המבוגר, כפי שהזכרתי מעלה, משפיעות גם הן על חווית הידיעה ואי הידיעה הסובייקטיבית של אנשים החווים קושי בזכירה. נמצא כי אחוז התלונות על קשיים בזכירה עולה באופן שיטתי עם הגיל. תפקוד של זיכרון לקוי בגיל מבוגר יצר מצבי רוח דפרסיביים-דיכאוניים, רמת ציפיות נמוכה של האדם מעצמו ומהחיים ועמדות שליליות כלפי הזקנה.

כמו כן, קיים קשר מובהק בין קשיים בהיזכרות לתחושת חוסר אונים, אובדן שליטה, וחוויה סובייקטיבית של דאגה רק מעצם החוויה של קושי או ירידה ברמת הזכירה (אייל, 1993).

בשני מקרי הבוחן חווית הניתוק והמודעות לאי הזכירה, פירורי הזיכרון והמודעות לאי הזכירה ככאלו אשר מעבר לסבל הנפשי אשר הם גורמים, הרי שהם מורידים את הערך העצמי. בשני מקרי הבוחן אנו רואים שהקושי בהיזכרות והשכחה מעלים את רמת הדאגה. חלק מהסיבות נעוץ כנראה בנסיבות החיים של אדם, אשר עובר שינויים ופרידות במהלך חייו. (אייל, 1993)

סיכום:  

בחיבור זה דנתי כיצד הזיכרון בחיינו מהווה מראה לחוויית החיים במצבים רגילים, טראומטיים ותהליך אי זכירה בזקנה. אי הזכירה, אי הידיעה ושיבוש בתהליכי הזיכרון יוצרים מצבי סטרס, דיכאון, אי יכולת לסמוך על העצמי, אובדן שליטה, דאגה ואימה. החוויה הסובייקטיבית את הזיכרון כמתעתע, חלקי, משובש או לקוי משפיעה על היכולת לקודד ולאחסן את הזיכרון ומתוך כך גם לשלוף אותו באופן מדויק ואמין.

המסקנה היא כי מה שיכול לחולל מפנה מהותי הוא התחום העוסק בבנייה מחדש של תהליך הזכירה ומידת הדיוק של הזיכרון שנבנה מחדש. יש לציין כי הבנייה מחדש של זיכרון שונה מההתרחשות אשר בו אירע האירוע מלכתחילה. במציאות יהיו עיוותים ואי דיוקים. (גריג וזימברדו,2008) על אחת כמה וכמה בזיכרונות טראומטיים או בקושי בזכירה. אין ספק כי תחום זה רב בו הנסתר על הגלוי וכי הוא יכול להוות מפתח משמעותי בחוויית הערך, המודעות והדימוי העצמי של מי שהזיכרון שלהם השתבש מטראומה בילדות או מתהליכי הזדקנות בהווה. הבנייה מחדש של הזיכרון יכולה להוות בנייה נפשית, ועל כן מחקרים בתחום זה חשובים מאוד.  

אסיים חיבור זה בשתי שאלות. הראשונה, כיצד ניתן  ליצור הכרה בתהליכי השכחה וההיזכרות של נפגעות גילוי עריות, מתוך ההבנה כי הכרה זו יכולה להביא לריפוי ותיקון של הנפגעות ושל החולי החברתי. ( זליגמן ונווה, 2016). והשאלה השנייה: כיצד ניתן לעודד אנשים אשר מאבדים את יכולת הזכירה שלהם עם הגיל לבטוח בזיכרון שלהם ולצמצם את החוויה הסובייקטיבית כי יכולת הידיעה שלהם נפגעה.

יש לאפשר בזיכרון טראומטי עבודה על הכרה, ערך ואמון.

ביבליוגרפיה

אייל, נ' (1993). מרכיבים של מטא-זיכרון בקבוצות גיל שונות. גרונטולוגיה, 62 (סתיו), 15-3

גריג, ר' וזימברדו, פ' (2008). מבוא לפסיכולוגיה. מהדורה שמונה עשרה. כרך א', פרק 7: 371-315

זליגמן, צ' ונווה ,א' (2016). הנשכחות שאי אפשר לשכוח: תהליכי זיכרון אצל נפגעות גילוי עריות. שיחות, כרך ל' (2), 133 – 142

הורות

ילדים זקוקים להקשבת מבוגרים, וודאי להקשבת הוריהם בתוך מרחב הגדילה שלהם.

גופם הצעיר וקולם הילדי, עלולים להבלע בתוך עולם המבוגרים ויש להם הצורך הפנימי המתמיד לבטא עצמם – להיות בקשר עם העולם שמחוץ להם, לבטח עם הדמויות המטיבות שבו.

הם זקוקי לתיווך התחושות, הרגשות, השאלות שעולות והקונפליקטים אותם הם פוגשים בתחנות יומם.

ילדים מוקשבים, הם ילדים רגועים ופנויים יותר, שחווים שיש להם מקום ומשמעות.

ילדים מוקשבים, הם ילדים שמתהלכים בחוויה שרואים אותם ושקולם נחשב.

הקשבה עמוקה לילדים מפתחת בהם חוסן נפשי, מלמדת אותם שיתוף פעולה ואחריות אישית ומדגימה ומאמנת אותם במיומנויות תקשורת אפקטיבית.

ה-כ-ל נמצא בהקשבה שלנו לילדנו, בדרך בה אנחנו מקשיבים ויותר מכך, בדרך בה אנחנו מפרשים את דבריהם.

הקשבה היא פעולה גופנית. הדבר שלרוב קשה לנו הוא המחנק שהגוף שלנו חווה תוך כדי השיחה עם ילדנו – על כן, אנו מפרשים את התגובה הגופנית כהתנגדות לחוויה המתרחשת עכשיו, ברגע הזה.

בהקשבה לילדים מומלץ לתרגל את הדברים הבאים:

הקשבה מלאה – הקשבה הכוללת נוכחות, שהות ותשומת לב להיותי כאן ולילד שנמצא מולי. הקשבה זו, כוללת תשומת לב עדינה של ההורה לעצמו. לקצב הלב שלו, לגוף שלו ולשקט או אי השקט שבו, בעוד ילדו מדבר. הקשבה מלאה כוללת התבוננות והקשבה לגופו של הילד שמולנו, כמה הוא נינוח או סוער, לקצב הנשימה שלו. בקשב זה ההורה נותן תשומת לב מלאה לילד שמולו, גם כשהילד בוכה או כועס ובכך הוא מעביר לו את המסר: אני פה איתך, אני כאן למענך.

שיקוף – ההורה מקשיב עד הסוף לדבריו של הילד וחוזר על מה שנאמר, כפי שנאמר. זאת מבלי לתקן, לשנות, לגרוע, להוסיף, לנתח, להציע או לפתור. שיקוף דבריו של הילד, מאפשר להורה להעניק לילדו חוויה משמעותית של נראות והקשבה נדירה. באמצעות השיקוף ההורה מוודא שאכן הבין את דברי ילדו והילד חווה שדבריו קיבלו תוקף. השיקוף מאפשר לשיחה להיות בהירה וממוקדת ותוך כך הילד יכול לארגן ולסדר מחדש את דבריו ומחשבותיו.

 

כך משוחחים עם ילדים 

דוגמאות למשפטים שמשקפים תקשורת בריאה ואפקטיבית:

– "אז מה בעצם קרה?"

– "איך אתה היית רוצה לטפל בזה?"

– "מה שאתה אומר, זה שבעצם…"

– "הבנתי אותך נכון?…"

– "מה דעתך על…?"

– "אולי אפשר ש…"

– "מה אתה מציע?…"

– "מה אתה חושב שגרם ל…?"

– "איך אתה מרגיש עם זה?…"

– "אני רוצה לשתף אותך לגבי מה שאני חושב לגבי זה…אפשר?"

– "מה מטריד אותך כרגע?…"

איך לגדל ילדים אופטימיים?

כולנו רוצים שילדינו יהיו מוכנים לחיים, שיחוו אהבה, חברות ושיתוף, שיחוו בריאות גופנית ונפשית, שידעו להתמודד עם אתגרים ויחוו מסוגלות והצלחה. שיבחרו להיות משמעותיים ותורמים לעצמם ולסביבתם, שיהיו נכונים לעצמם. שיתמודדו באומץ ובתשוקה עם מה שחשוב להם, שיוכלו לזהות כעסים, פחדים וחוסר אונים כמנופים לצמיחה. שיהיו סקרנים ונלהבים לגבי החיים, שילמדו עדינות, רכות ואיפוק בדרך לחוויית חיים מספקים ומלאים ובתוך כל זה שימצאו את הדרך לפעולה נכונה ולהלימה ערכית בחייהם.

תפקידנו לתווך עבור ילדנו בין העולם החיצוני שהוא פוגש לבין העולם הפנימי שלו ולתת חוויה של מסוגלות אישית ביכולת שלו להשפיע על מציאות חייו.

 דרכים להיות עם ילדים בפרט ואנשים בכלל

האם אני אומר לילדיי שאני אוהב אותם, ללא קשר לאירועים בחיינו?  
האם אני שואל את עצמי מי חשוב לי להיות כאשר אני בבית עם ילדי?
איזה הורה/ אדם הילדים שלי פוגשים כאשר הם פוגשים אותי?
האם אני מקשיב להם עד הסוף?
האם אני שם לב לנשימה שלי ותחושות שלי לפני שאני מגיב?
האם אני מחזק אותם באופן גורף וכולל על הכישורים והיכולות שלהם.
האם אני מבין שביקורת, פחד ואשמה מכווצים ומצמצמים את הילדים שלי?
האם ברור לי שילדי מחקים את הביקורת שלי כלפי עצמי ומאמצים אותה?
האם אני מדבר לילדי בצורה נעימה ומנומסת כפי שהייתי רוצה שידברו אלי. האם אני משתמש במילים כמו: בבקשה, תודה, סליחה, אני מצטער, טעיתי, לא שמתי לב, חשבתי על, אני מרגיש ש..
האם אני מדבר איתם ב"כן" ודרך מושגים של תשומת לב.
האם אני פונה אליהם באופן ספציפי, מדויק , עכשווי ומציאותי.
האם אני שואל שאלות ומבקש בקשות. במקום לנהל מונולוגים ולתת הוראות ותלונות.
האם אני מאמן אותם בכישורים חברתיים, אחריות אישית ותשומת לב לרגשות לא נעימים.
האם ברור לי שהדרך בה אני מתמודד עם כעס, עצב, דאגה ופחד זו הדרך שהם יתמודדו עם זה בחייהם.
האם ברור לי שבכי הוא מקור להקלה ושחרור?
האם ברור לי על איזה נושאים לא מדברים על יד הילדים ובאילו מצבים.
האם אני מאמן את הילדים שלי בפתרון קונפליקטים.
 

חווית הפער

רובנו עסוקים בפער בין מה שיש לנו לבין מה שהיינו רוצים שיהיה לנו.

הדואליות הזו בין מה שיש למה שהיינו רוצים גורמת לנו סבל רב. 

במציאות הפער מתקיים בתודעה בלבד, כמחשבות.

במציאות הנוכחית יש רק את מה שיש עכשיו, ברגע זה – מציאות אחת.

הפער נוכח בתודעה ובנשימה. 

 

הדרך להתבוננות בפער מתחילה בשתי שאלות:

האם אני מוכנ.ה לחיות את חיי בהלימה למה שחשוב לי הלכה למעשה בחיי היום יום?

 האם אני מוכ.ה לחיות חיים שלווים ונינוחים?

אולי תתפלאו שרוב האנשים יענו על שתי השאלות בחיוב אך לא יסכימו לפגוש את השאלות הללו כביטוי יומיומי. לעיתים רבות השאלות הללו נשארות תלויות באויר כמו כוונה או רעיון טוב. 

מה גורם לאנשים להישאר עם כוונות או רעיונות ולא לחולל מפנה עמוק ואותנטי בחייהם? 

התשובה, אנשים יקרים, נמצאת בגוף השאלה – אותנטיות.

ההגדרה לאותנטיות על פי המילון לפילוסופיה של אוקספורד  היא חיים רגשיים ראויים. זאת, בניגוד למונח שקבע מרטין היידיגר: אי –אותנטיות שפירושה, מצב שהחיים בו נטולי משמעות ואחריות אישית. אותנטיות היא ההלימה עצמה בין מה שחשוב לנו לבין החיים שלנו הלכה למעשה בחיי היום יום.

כמי שחיים חיים אינטנסיביים ומהירים בעידן הזה, החשיבה האותנטית היא כמו יהלום נדיר. השהות והעצירה, ההתבוננות ב"אי" האותנטיות בחיינו דורשת אומץ לפגוש את הפחדים שלנו ,להסכים לחוש ולהרגיש את הפחד ולפגוש פנים מול פנים את ההסברים הקבועים שלנו ללמה אין באפשרותנו לחיות כפי שנכון וראוי עבורנו.

לכל אדם יש את היכולת ליצור חיים נינוחים, חופשיים ושלווים. המסע לשם מתגמל, כואב ומשחרר.

 

שיטת סאטיה היא אחת הדרכים הנפלאות ליציאה למסע הזה.

איך להיות אדם חופשי?

מתן חכימי מארח את נטאלי בן דוד לשיחה אישית על מה זה אומר להיות אדם חופשי, על כלים אבסולוטיים לחופש והתקרבות לעצמנו דרך תחושות הגוף.
מתוך: הפודקאסט תחושת בטן

תחושת בטן היא תוכנית אירוח שמייצרת שיח על בריאות, אורח חיים, מערכות יחסים, תזונה, מיניות, התפתחות אישית ועוד...

בונים שגרה2

בונים שגרה
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית סחטיר בלובק. תצטנפל בלינדו למרקל אס לכימפו, דול, צוט ומעיוט – לפתיעם ברשג – ולתיעם גדדיש. קוויז דומור ליאמום בלינך רוגצה. לפמעט מוסן מנת. הועניב היושבב שערש שמחויט – שלושע ותלברו חשלו שעותלשך וחאית נובש ערששף. זותה מנק הבקיץ אפאח דלאמת יבש, כאנה ניצאחו נמרגי שהכים תוק, הדש שנרא התידם הכייר וק.