מבוא
זיכרון הוא חלק מהותי בזהות שלנו כבני אדם. האם חשבתם פעם מי היינו ללא הזיכרונות שלנו? הזיכרון שומר על הרצף בחיינו, וכל מה שאנו יודעים על עצמנו ועל העולם, מאוחסן בזיכרון שלנו לטווח הארוך (גריג וזימברדו, 2008). הזיכרון שלנו במצבו הטבעי, והבריא, הוא גמיש, משתלב עם חוויות חיים נוספות ונגיש להכרה שלנו כמוּדעוּת של זיכרון בלתי-מקוטע ורציף. הזיכרון הרגיל הוא מוצהר, מתפרק באופן הדרגתי ומאבד את הדיוק שלו עם הזמן (זליגמן ונווה, 2016).
מטא-זיכרון הוא הידיעה שיש לאדם לגבי היכולות הקוגניטיביות שלו כמו זכירה, למידה וחשיבה. מטא-זיכרון מהווה חלק ממטא-קוגניציה, ומוגדר כ"ידיעת הזיכרון והמודעות אליו" (אייל, 1993). זיכרון מוגדר כיכולת לאחסן מידע ולשלוף אותו. הזיכרון שלנו נוטה לעשות את עבודתו היטב ונתפס בעינינו כמובן מאליו, בדיוק כפי שנתפסים תהליכים גופניים בלתי-רצוניים, אשר מתבצעים מאליהם, כגון עיכול ונשימה (גריג וזימברדו, 2008). אנו שמים לב לזיכרון שלנו רק כאשר משהו משתבש בו.
אחד התפקידים המשמעותיים של הזיכרון שלנו הוא לאפשר לנו לחוות את רצף אירועי חיינו בטבעיות וללא מאמץ, בדיוק כמו שאנו נוהגים את המכונית שלנו למקום עבודתנו. כשאנו מדברים על זיכרון אנו כוללים את סוגיו השונים, וביניהם זיכרון גלוי, חבוי, זיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך, זיכרון אפיזודי ועוד (גריג וזימברדו, 2008).
חיבור זה עוסק בהשפעה שיש לזיכרון טראומטי ולאי זכירה על שיבוש תהליכי הקידוד, האחסון והשליפה. שיבוש זה משפיע על המצב הרגשי שמכונן את איכות החיים והדרך שחיים אלה נחווים. עבודה זו דנה בתהליכי זיכרון רגילים, ומנגד תהליכי זיכרון טראומטי ותהליכי זיכרון במצב של קושי בזכירה (או אי-זכירה) בקבוצת הגיל מעל 55 שנים ומעלה וגיל זקנה. בחיבור זה בחרתי לבסס את הטענה המרכזית דרך התמקדות בשני היבטים: ההיבט הראשון הוא התבוננות במאפיינים של התנהגות הזיכרון הרגיל – תהליך מֶנטלי בן שלושה מרכיבים: קידוד, אחסון ושליפה במצבים לעומת מצבים טראומטיים- אצל נשים נפגעות גילוי עריות בילדותן ומצבי מרכיבי הזיכרון משתבשים לחלוטין עקב כך עד כדי ספק אם הפגיעה קרתה או לא קרתה.(זליגמן ונווה, 2016)
ההיבט השני יעסוק בהשפעה הרגשית של מצבי אי-זכירה ועיבוד זיכרון לקוי במצבי טראומה וזקנה. בשני מקרי בוחַן אלה מציגות החוקרות של כל אחד מהמחקרים בו משתבש הזיכרון – שיבוש את ההשפעה וההשלכות הרגשיות והנפשיות על נפשן של הנשים ומצבם של מבוגרים עם עליה בגיל וקושי בזכירה.
קידוד, אחסון ושליפה בתהליכי זיכרון
כדי להשתמש בידע שיש לנו, עלינו להפעיל שלושה תהליכים מנטליים: קידוד, אחסון ושליפה.
הקידוד מאפשר לנו לאחסן מידע כך שיהיה לו ייצוג מנטלי בזיכרון. אחסון זו הדרך בה אנו שומרים את המידע לאורך זמן, ושליפה היא הוצאת המידע המאוחסן במועד מאוחר יותר. איכות הזיכרון תלויה ביכולת לקודד מידע כהלכה כך שיישמר ויאוחסן לאורך זמן (גריג וזימברדו,2008 ). השליפה מאפשרת לנו גישה – לעתים בשבריר שנייה – למידע שקודד ואוחסן בעבר. חשוב לומר: קל אולי להגדיר את שלושת התהליכים הללו, אך האינטראקציה המתרחשת ביניהם בפועל, מורכבת למדי.
זיכרון לטווח ארוך הוא כמו מחסן עצום שאוצר את כל מה חווינו בחיינו – כל האירועים, הרגשות, המידע, המילים, המיומנויות, הכללים, הדעות, התפיסות, המסקנות והדעות שרכשנו, מזיכרונות חושיים. במילים אחרות, ניתן לומר שהזיכרון לטווח הארוך כולל את כל הידע שיש לאדם על עצמו ועל העולם (גריג וזימברדו, 2008).
לעומת זאת, כשהזיכרון הוא טראומטי (כמו זה אשר מתהווה בסיטואציה של גילוי עריות), ההלם, הלחץ הנפשי הבלתי-פוסק והטראומה גורמים למנגנוני התיעוד לקרוס ולא לתפקד כלל. ההצפה הרגשית והחושית אינה מאפשרת לקודד את האינפורמציה בצורה שפתית ורציפה, כמו בחוויות רגילות. המטען הרגשי שמאיים על הילדה מוֹנע מהתהליכים הרגילים להיות מקודדים בזיכרון האוטוביוגרפי האישי, והזיכרונות האלה עלולים להירשם במוח בצורה מקוטעת בלבד. כל האינפורמציה הרגשית, הקוגניטיבית והתפיסתית אינה ניתנת לעיכול והיא מקודדת במקום אחר במוח בצורה מנותקת מכלל החוויות האחרות, הנגישוֹת להכרה. על כך נוסף גם הניתוק שהילדה עושה עת מתרחשת הפגיעה, כמו זמזום שירים בזמן הפגיעה, כך היא מונעת מעצמה לזכור פרטים ויזואליים, אשר מלכתחילה לא נרשמו כלל בזיכרונה (זליגמן ונווה, 2016). הדרך בה קודד האירוע תקבע אם האדם יזכור אותו אם לאו (גריג וזימברדו, 2008).
כאשר חל שיבוש בתהליך הקידוד והאחסון, יהא שיבוש גם בתהליך השליפה. היכולת לשלוף את הזיכרון על פרטיו משפיעה על התפיסה של חוויית החיים ועל האמינות של אשר אירע. היכולת שלנו לזכור היא במיטבה כאשר קיימת התאמה טובה בין הנסיבות בהן קודדנו את המידע, לבין הנסיבות בהן אנו מנסים לשלוף את המידע אשר קודד ( גריג וזימברדו,2008).
ברור לחלוטין כי במקרה של זיכרון טראומטי ובשל השיבוש בקידוד, הקושי לשלוף, לזכור את האירועים של הפגיעה ואת הפרטים המדויקים, כל זאת תוך עקה רגשית וכל אשר צוין מעלה, מקשה על הנשים אשר חוו טראומה, לסמוך על זיכרונן ולמעשה, על עצמן.
הדרך להגיע לזיכרון המאוחסן היא להשתמש ברמזים של שליפה. רמזים הם הגירויים שיש לנו בזמן שאנחנו מנסים להתחקות אחר זיכרון כלשהו, והם עשויים להגיע מבחוץ או מתוכנו פנימה. הטריגרים לשליפת הזיכרון של אירוע טראומטי הם שונים מהקטליזטורים של הניסיון להיזכר במצב טריוויאלי. לזיכרונות הטראומטיים, בדרך כלל, אין גישה ישירה והם עולים בעקבות זרז או משבר כלשהוא. הם נוטים להופיע בהקשרים סומאטיים כמו כאב באברי המין או בהקשרים סנסוריים כמו ריח או בחילה. כאשר עיבוד המידע נכשל, נותר המידע בצורתו הגולמית, ללא ייצוג מנטלי, נטול הקשר ומפורק לכדי תמונות, מצבים חושיים, צלילים, תחושות פיסיות, רגשות לא מעובדים וכו'. מאחר שחומרים אלה אינם מגיעים לרוב להיפוקמפוס – האזור במוח הקשור בזיכרון סמנטי ובשליפה של זיכרון – נפגעת היכולת לשלוף אותם כעבור זמן, או לשלוף אותם לאחר שחלפה הסכנה. בנוסף, נוצרים שינויים במערכת העצבים כתגובה לחוויית העקה (סטרס), אשר משפיעים אף הם על הקידוד, האחסון והשליפה באופן מהותי (זליגמן ונווה, 2016). הזיכרון יוצר זהות מפוררת עם מצבים רגשיים מורכבים.
השפעת תהליכי זיכרון בטראומה ואי זכירה על המצב הרגשי וחווית החיים
יש ערך משמעותי לידיעה ולמודעות של האדם לגבי האופן בו הוא זוכר. המטא ידיעה כוללת ארבעה מרכיבים: ידיעה כללית על הזיכרון ושלביו, מודעות לגבי הזיכרון, הרגשות אשר נלווים לו והתנהגות הזיכרון (אייל, 1993). בשני מקרי הבוחן – זיכרון טראומטי וזיכרון של אלו אשר חווים קשיי זכירה – אנו רואים השפעה על מצב הרוח, המורל וההתייחסות הסובייקטיבית לאיכות הזיכרון, התייחסות אשר משפיעה כשלעצמה על המצב הרגשי.
אחת הסוגיות שעדיין נחקרות הן בתחום המטא זיכרון ואחת השאלות המרכזיות היא תחושת הידיעה- התחושה כי ישנו מידע מסוים שאחסנו בזיכרון שלנו. השאלה שנשאלת היא מתי התחושות הללו מדויקות ומדוע? המחקר בתחום זה גורס כי אנחנו יכולים לבטוח בתחושת הבטן שלנו על סמך מידע חלקי או רמז שמוכר לנו.( גריג וזימברדו 2008)
נפגעות גילוי עריות חוות סבל ומצוקה אשר מלווה לעיתים קרובות בדיכאון, הצפה רגשית, הזנחה נפשית ועוד. לרוב אין הן מייחסות את הסבל הזה לחוויית הפגיעה אשר חוו בילדותן. בשל הניתוק ברצף הזיכרון, מאפיין מובהק לנפגעות גילוי עריות, ובשל הופעת הזיכרון ללא הקשר של זמן ומקום עוצמת הטראומה הנפשית היא עצומה, והחוויה נחרטת עמוק בנפשן של הנפגעות. יחד עם זאת, עצם הקידוד הלקוי והמשובש כפי שהוצג קודם לכן, יוצר מצב של חוסר ודאות וספקות לגבי הפגיעה. מכאן מתדרדר המצב הרגשי והיכולת של המטופלת לסמוך על עצמה, על המחשבות והרגשות שלה. מכאן גם מתפתח חוסר אמון במי שהיא וביכולות שלה (זליגמן ונווה, 2016).
יש לומר שאי ודאות לגבי הזכירה ופגיעה בזיכרון בקבוצות גיל שונות ובאופן קונקרטי בקבוצת הגיל המבוגר, כפי שהזכרתי מעלה, משפיעות גם הן על חווית הידיעה ואי הידיעה הסובייקטיבית של אנשים החווים קושי בזכירה. נמצא כי אחוז התלונות על קשיים בזכירה עולה באופן שיטתי עם הגיל. תפקוד של זיכרון לקוי בגיל מבוגר יצר מצבי רוח דפרסיביים-דיכאוניים, רמת ציפיות נמוכה של האדם מעצמו ומהחיים ועמדות שליליות כלפי הזקנה.
כמו כן, קיים קשר מובהק בין קשיים בהיזכרות לתחושת חוסר אונים, אובדן שליטה, וחוויה סובייקטיבית של דאגה רק מעצם החוויה של קושי או ירידה ברמת הזכירה (אייל, 1993).
בשני מקרי הבוחן חווית הניתוק והמודעות לאי הזכירה, פירורי הזיכרון והמודעות לאי הזכירה ככאלו אשר מעבר לסבל הנפשי אשר הם גורמים, הרי שהם מורידים את הערך העצמי. בשני מקרי הבוחן אנו רואים שהקושי בהיזכרות והשכחה מעלים את רמת הדאגה. חלק מהסיבות נעוץ כנראה בנסיבות החיים של אדם, אשר עובר שינויים ופרידות במהלך חייו. (אייל, 1993)
סיכום:
בחיבור זה דנתי כיצד הזיכרון בחיינו מהווה מראה לחוויית החיים במצבים רגילים, טראומטיים ותהליך אי זכירה בזקנה. אי הזכירה, אי הידיעה ושיבוש בתהליכי הזיכרון יוצרים מצבי סטרס, דיכאון, אי יכולת לסמוך על העצמי, אובדן שליטה, דאגה ואימה. החוויה הסובייקטיבית את הזיכרון כמתעתע, חלקי, משובש או לקוי משפיעה על היכולת לקודד ולאחסן את הזיכרון ומתוך כך גם לשלוף אותו באופן מדויק ואמין.
המסקנה היא כי מה שיכול לחולל מפנה מהותי הוא התחום העוסק בבנייה מחדש של תהליך הזכירה ומידת הדיוק של הזיכרון שנבנה מחדש. יש לציין כי הבנייה מחדש של זיכרון שונה מההתרחשות אשר בו אירע האירוע מלכתחילה. במציאות יהיו עיוותים ואי דיוקים. (גריג וזימברדו,2008) על אחת כמה וכמה בזיכרונות טראומטיים או בקושי בזכירה. אין ספק כי תחום זה רב בו הנסתר על הגלוי וכי הוא יכול להוות מפתח משמעותי בחוויית הערך, המודעות והדימוי העצמי של מי שהזיכרון שלהם השתבש מטראומה בילדות או מתהליכי הזדקנות בהווה. הבנייה מחדש של הזיכרון יכולה להוות בנייה נפשית, ועל כן מחקרים בתחום זה חשובים מאוד.
אסיים חיבור זה בשתי שאלות. הראשונה, כיצד ניתן ליצור הכרה בתהליכי השכחה וההיזכרות של נפגעות גילוי עריות, מתוך ההבנה כי הכרה זו יכולה להביא לריפוי ותיקון של הנפגעות ושל החולי החברתי. ( זליגמן ונווה, 2016). והשאלה השנייה: כיצד ניתן לעודד אנשים אשר מאבדים את יכולת הזכירה שלהם עם הגיל לבטוח בזיכרון שלהם ולצמצם את החוויה הסובייקטיבית כי יכולת הידיעה שלהם נפגעה.
יש לאפשר בזיכרון טראומטי עבודה על הכרה, ערך ואמון.
ביבליוגרפיה
אייל, נ' (1993). מרכיבים של מטא-זיכרון בקבוצות גיל שונות. גרונטולוגיה, 62 (סתיו), 15-3
גריג, ר' וזימברדו, פ' (2008). מבוא לפסיכולוגיה. מהדורה שמונה עשרה. כרך א', פרק 7: 371-315
זליגמן, צ' ונווה ,א' (2016). הנשכחות שאי אפשר לשכוח: תהליכי זיכרון אצל נפגעות גילוי עריות. שיחות, כרך ל' (2), 133 – 142
